אדיבות, נדיבות ומה שביניהם

לפעמים נדיבות אינה מתבטאת במילים גדולות אלא במחווה יומיומית. בתמונה הזו מסתתרת תזכורת רכה: מעשה קטן של חסד, פשטות של לב פתוח, ואדיבות שבאה בלי לבקש דבר בתמורה.

ישנן התנהגויות שאנו נוטים לראות בהן קווי אופי, אך למעשה הן ביטוי למכלול רגשי פנימי. מה שאנחנו מרגישים בפנים מתורגם החוצה דרך ההתנהגות – גם כשאיננו מודעים לכך. בהקשר זה חשוב להבין שאדיבות ונדיבות אינן רגשות בפני עצמן. אף שאנשים נוהגים לומר "אני מרגיש שקמתי נדיב היום" – ובצדק, כי על רגשות אין מתווכחים – הן אינן נחשבות רגשות במובן הפסיכולוגי הצר, כמו שמחה, אהבה או חמלה. מדויק יותר לראות בהן ביטוי התנהגותי לרגשות הפועלים בתוכנו, המשקף עד כמה אנחנו מצליחים להיות בנוכחות רגשית מול הזולת.

אדיבות היא התנהגות חברתית בסיסית המשקפת את איכותו של הלב ואת הדרך שבה אנו צועדים בעולם.היא מתבטאת במחוות יומיומיות כלפי אחרים – לומר תודה, להקשיב באמת, להאט לרגע בשביל מישהו אחר, או לפנות מקום בשיחה. ביסודה, האדיבות נשענת על היכולת להיות נוכחים ברגע ומונעת מרגשות של אמפתיה, אהבה אנושית וכבוד לזולת.כאשר אנו מחוברים למי שמולנו, האדיבות נובעת מעצמה באופן טבעי. אך כשהרגש מתנתק – היא אמנם נשמרת, אך משנה את פניה: הופכת לאוטומטית, כאילו אנו עושים את הדבר הנכון, אך בלי להיות שם באמת.

נדיבות היא כבר בחירה עמוקה יותר, המשקפת את איכותו של המעשה ואת מידת הפתיחות שבלב. שורשיה ברגשות של אהבה, חמלה, שמחה והכרת תודה. היא דורשת השקעה – של זמן, אנרגיה, תשומת לב או תמיכה לאורך זמן – והיא נובעת מרצון טוב, ולא מתוך חובה. על כן היא אינה מתרחשת במקרה; היא צומחת מתוך תחושת חיבור, אמפתיה ורצון אמיתי להיות משמעותיים עבור אדם אחר. וכמו באדיבות, גם כאן הנוכחות הרגשית היא המפתח: כשהלב פתוח – הנדיבות זורמת בטבעיות; אך כשהרגש מצטמצם – היא עלולה להפוך למאמץ, או להיעלם כליל.

במציאות הישראלית של היום – רוויה בחוסר ודאות, עומס חדשות, מתחים חברתיים ועייפות כללית – רבים מאיתנו פועלים מתוך הצפה רגשית ושחיקה. המנגנון הטבעי של הגוף והנפש במצבים כאלה הוא להיסגר, לצמצם מגע רגשי כדי להגן על הלב ועל עצמנו.

זו איננה אדישות – זהו ניכור רגשי.

הלב נסגר, אך ההתנהגות נמשכת: אנחנו ממשיכים להיות מנומסים, אך בלי החיבור הפנימי.האדיבות נעשית לשגרה ריקה מתוכן, והנתינה – כבר אינה נובעת באופן טבעי. במקומן מתעוררות תחושות של חוסר ותסכול, ולעיתים גם קנאה עזה המפנה מבט אל "צלחותיהם של אחרים".

הבשורה הטובה היא שלא נדרשות מהפכות גדולות כדי להשיב את האותנטיות – גם בתוך המציאות המורכבת של ימינו.לפעמים די ברגע קצר של עצירה ובדיקה פנימית:

מה אני מרגיש עכשיו? ומה הייתי רוצה להרגיש?

כשמתקיימת שיחה פנימית – נולדת נוכחות. משהו בלב מתעורר, מציץ החוצה מתוך הסגירות, ונפתח מחדש אל העולם.וכשהנוכחות חוזרת, גם האדיבות והנדיבות מתמלאות חיים; הן שבות להיות אמיתיות, מחוברות ונושמות. והדבר היפה ביותר בהן – שהן מדבקות: די בניצוץ אחד כדי להצית אש של חום אנושי.

מעשה קטן אחד – חיוך, הקשבה, מחווה של טוב – יכול להתגלגל במהרה לכדור שלג של אהבה ונתינה, היוצר סביבו מעגל של ריפוי וחיבור.

אז אם אתם מרגישים מנותקים, שהחרדה גוברת, שהעולם גדול עליכם וכל מה שאתם רוצים הוא להתחפר פנימה אל תוך ה"אני והשלי" – עצרו לרגע. שאלו את עצמכם את שתי השאלות הפשוטות:

מה אני מרגיש עכשיו? ומה הייתי רוצה להרגיש?

מניסיון, עצם ההתבוננות הזו פותחת אותנו מבפנים. היא משיבה את התחושה, מרככת את המבט, ומאפשרת לנו לפעול ממקום אמיתי ומחובר יותר.

על כן, דווקא בזמנים מאתגרים כמו אלה, זה הרגע לבחור באדיבות ובנדיבות – לא רק כמעשה, אלא כדרך חיים. בימים שבהם השגרה מתפרקת וכוחות גדולים מנסים להפריד ולפלג, כל מחווה קטנה של לב פתוח הופכת למעשה של חיבור ושליחות. כך, מתוך הבחירה הפשוטה להיות נוכחים, להעניק ולהקשיב, אנחנו מחזקים לא רק את עצמנו – אלא גם את המרקם האנושי שסביבנו. לכן אני מאמינה בלב שלם, כי ביחד נוכל לבנות כאן חברה רכה, ערכית ורגישה – חברה כזו שהיינו רוצים לחיות בה.

ובאותה רוח של חיבור ונתינה, אני מזמינה אתכם להצטרף אליי לסדנה חינמית של קלפי FEELINKS, שתתקיים בביתי שבפרדס חנה במהלך חופשת החנוכה. לפרטים נוספים מוזמנים ליצור איתי קשר 💛

שלכם, באהבה ונתינה,

פסיה.