הילד הפנימי שלנו – הוא עדיין כאן

ילדה שקועה ברגע של קסם, נושפת בועות סבון בעיניים עצומות ובתשומת לב מלאה. זוהי תזכורת עדינה לילד הפנימי שבנו, שמכיר שמחה פשוטה, סקרנות טבעית ויכולת להתמסר לפלאים הקטנים של החיים.

אנחנו גדלים, משתנים, לומדים להתנהל, לעבוד, להחזיק אחריות – אבל בתוך כל המבוגר שאנחנו, ממשיך לחיות ילד קטן. הילד הפנימי אינו מושג רוחני מורכב, אלא הזיכרון הרגשי החי של איך חווינו אהבה, קרבה, ביטחון ופגיעות. הוא החלק שרצה שיראו אותו כמו שהוא, בלי תנאים ובלי מסכות.

במהלך החיים למדנו להסתגל: להיות חזקים, חכמים, מתפקדים. אבל מתחת לשכבות ההתאמה הזו, הילד עדיין חי ונושם – גם עם הכאב וגם עם היופי. זה הילד שזוכר את הצחוק המתגלגל, את המשחקים בחצר, את הסקרנות הטבעית, את הרגעים שבהם היינו חופשיים, יצירתיים, מתלהבים, נלהבים מהעולם, בלי לחשוב מה יגידו. אלו זיכרונות שממשיכים להזין אותנו גם היום, והם חלק מהכוח הפנימי שלנו.

במקביל, אותו ילד עולה גם ברגעים של פגיעוּת או מגע רגשי עמוק. למשל, כשאנחנו נעלבים מהר, זה הילד שמרגיש שלא רואים אותו. כשאנחנו מפחדים להתחיל משהו חדש, זה הילד שחושש לטעות ושיאכזבו אותו. כשאנחנו מחפשים אישור מבחוץ, זה הילד שמבקש לדעת שהוא מספיק. וכשאנחנו מתנתקים רגשית, זה הילד שמגן על עצמו מפגיעה נוספת.

השלב שבו נוצר "הילד הפנימי" לא קשור לגיל מסוים, אלא לרגעים מאוד ספציפיים שהוטבעו בנו. ישנם רגעים של שמחה, משחק, חופש, דמיון והתאהבות בעולם – רגעים שבהם הרגשנו בטוחים להיות מי שאנחנו. אלו זיכרונות שממשיכים לחזק אותנו גם היום, ולתת השראה, קלילות ויכולת לקוות.

ובמקביל, יש גם רגעים אחרים – הרגע שבו הבנו שאולי לא תמיד בטוח להיות אותנטיים. הרגע שבו למדנו לשתוק כדי לא לאבד אהבה או שייכות. הרגע שבו הבנו שצריך להתאים את עצמנו כדי להישאר חלק. הרגעים האלו של ההתבגרות.

אולם הילד הפנימי לא נעלם; הוא פשוט ממשיך להחזיק את מה שכאב וגם את מה שהיה יפה, חופשי, מלא דמיון ואהבה. והוא מזכיר לנו – דרך התגובות שלנו היום – מה כואב, מה חשוב, ומה עדיין מבקש מקום.

הילד הזה לא מקולקל, לא פגום, ולא "נשאר בעבר". הוא החלק ששומר על הכנות, על הרגש, על החיות הפנימית ועל האמת העמוקה שלנו. הוא מחכה שנקשיב לו כי הוא יודע להזכיר לנו מה באמת חשוב לנו – מה מרגש אותנו, מה מכאיב לנו, ומה אנחנו באמת צריכים כדי להרגיש בנוח בתוך עצמנו. הוא לא מבקש שנחזור להיות ילדים, אלא שנאפשר לעצמנו להיות אמיתיים.

העבודה עם הילד הפנימי אינה ניסיון "לתקן" אותו או לשנות אותו. להפך. היא היכולת לעצור לרגע ולשאול: מי מדבר בי עכשיו? האם זו תגובה של הילד – שמבקש ביטחון, אהבה או הכרה? או של המבוגר – שיודע להחזיק, להכיל ולהישאר נוכח?

וכשאנחנו מזהים שזה הילד שמדבר, אנחנו פונים אליו בעדינות: אני רואה אותך. אני כאן. אתה לא לבד. לא מתוך ביקורת,  אלא מתוך הקשבה רגישה שמכבדת את הרגש במקום שבו הוא נוצר.

כשאנחנו נותנים לילד מקום והמבוגר שבנו מתקרב אליו מתוך יציבות, משהו בפנים מתארגן. הלב נרגע. המתח משתחרר. אנחנו מבינים למה אנחנו מגיבים כפי שאנחנו מגיבים. הדפוסים הופכים ברורים – ואז יש לנו באמת בחירה. לא כי “התבגרנו”, אלא כי חיברנו בין הילד לבין המבוגר שבנו.

וברגע הזה של החיבור בין השניים, מתחילה אפשרות חדשה: להיות המבוגר שמוביל את החיים שלך, מבלי לוותר על הילד שחי בתוכך, מבלי לוותר על הרגש, הסקרנות והאותנטיות

שלכם באהבה,

פסיה