הסתיו לא מבקש ממך להפריח פרחים – רק להסכים לשחרר את מה שכבר נשר מבפנים.

כשהעלים נושרים מהעץ, הם לא נופלים מתוך חולשה, אלא מתוך חוכמה טבעית שאומרת: "מה שכבר לא מזין – אפשר לשחרר".

הסתיו מגיע בשקט. הוא לא מתפרץ כמו סערה ולא מכריז על עצמו בקול. הוא פשוט נכנס לאט־לאט אל תוך היומיום, וכך – גם לתוך הלב.

השמש פחות חמה, הימים מתקצרים, הרוח משתנה – וגם אני. משהו בפנים מתחיל להאט, להעמיק, להתכנס.

אני מרגישה יותר שקטה, לפעמים פחות חדה, לפעמים עייפה או מוצפת. יש בי געגוע לא מוסבר, עצב רך, ריק זמני שלא תמיד אני יודעת למלא אותו. לפעמים יש ערפול, לפעמים חוסר מיקוד, לפעמים כמיהה למשהו שאני לא יודעת להגדיר. רגשות כמו עייפות רגשית, רכות, ריחוק, רגישות יתר או צורך בפרטיות צפים בי יותר מהרגיל.

ודווקא בעונה הזו, שבה הכל נושר ומתקלף – גם בי יש תנועה של שחרור פנימי.

הטבע חי ונושם במחזורים ולא בקווים ישרים, ממש כפי שאנחנו.

כל עונה מביאה איתה קצב אחר, צורך רגשי שונה, ותנועה פנימית.

האביב מסמל לבלוב, התחדשות, התחלה ורוח של סקרנות.

הקיץ הוא זמן של עשייה, ביטוי חיצוני, חום, אנרגיה גבוהה ורצון להראות לעולם מי אנחנו. החורף מבקש שניכנס פנימה, נתכנס, נאסוף את עצמנו, ננוח מהחשיפה ונחזק את השורשים.

והסתיו? דווקא הסתיו, הוא הלב שמקשיב, ולב המעבר. הוא מזמין אותנו להאט, ולעבור מתנועה החוצה – להקשבה פנימה.

הסתיו הוא עונה של פרידה עדינה. לא פרידה כואבת או סוערת, אלא כזו שמתרחשת ברוך, מתוך הסכמה פנימית. הוא לא סוער כמו החורף, אבל הוא כן מזיז משהו עמוק בפנים – לעיתים בלי מילים, רק בתחושה שקטה בגוף או בקצב שנרגע. יש בו כוח רגשי אחר – כוח של שחרור, ריכוך, האטה והבשלה.

הסתיו גם מפגיש אותנו עם עצב מתוק, כזה שלא שובר אלא מרכך. הוא מביא געגוע, לפעמים בלי סיבה ברורה – אולי למה שהיינו, אולי למה שחלף, אולי למה שעדיין לא התממש. עולים בו רגשות של ריק זמני, של הרפיה, של השלמה עם תהליכים שמתכנסים אל סופם. לצד אלה מופיעים גם חסד פנימי, ולעיתים תחושת הקלה.

הסתיו מביא איתו כוח של שחרור מתוך בחירה, האטה מבורכת, שקט שמזין עומק רגשי, והכנה להתחדשות. כשהעלים נושרים מהעץ, הם לא נופלים מתוך חולשה, אלא מתוך חוכמה טבעית שאומרת: "מה שכבר לא מזין – אפשר לשחרר". כך גם אנחנו יכולים לבחור להרפות מדפוסים, מחשבות והרגלים שכבר לא משרתים אותנו.

זהו הרגע שבו משהו בתוכנו אומר בשקט: "הגיע הזמן להרפות."לא כי ויתרנו, אלא כי אנחנו מבינות שההתעקשות להחזיק – שואבת מאיתנו יותר ממה שהיא מעניקה. הסתיו מלמד אותנו שהרפיה יכולה להיות אקט של חוזק ושל אהבה עצמית.

הסתיו למעשה מבקש מאיתנו לעצור ולשאול: מה כבר לא מדויק לי? מה סיים את תפקידו בחיי? איפה אפשר לנשום ולהרפות? זוהי עונה שמביאה איתה תקווה שקטה והכנה עמוקה לשלב הבא. לא צריך למהר. לא צריך להיות בשיא. הסתיו מזכיר לנו שהשחרור הוא חלק מהדרך.

אז מה אני עושה עם כל התחושות האלו?

אני לא מנסה להסתיר, לא ממהרת לתקן. אני עוצרת להקשיב. אני מזכירה לעצמי שגם הסתיו הוא תנועה של חיים. הוא עונה של מעבר, של בשלות, של השלמה.

אני מאפשרת לעצמי להיות. להיות עם מה שעולה, עם מה שלא פתור, עם מה שעדיין מתבשל. הסתיו מזכיר לי שלא הכל צריך לפרוח עכשיו. לפעמים, כל מה שצריך – זה פשוט להקשיב פנימה, לנשום, ולתת לרגש להיות. בלי להסביר רק להיות איתו – עד שיחלוף, או ילמד אותי משהו חדש.