במקום שליטה עצמית – ניהול עצמי

השתקפויות שונות של אותה אישה מבטאות את מגוון הרגשות שבתוכנו. ניהול עצמי מתחיל בהבנה שלא תמיד נוכל לבחור מה נרגיש, אבל תמיד נוכל להשפיע על הדרך שבה נגיב.

אוגוסט כמעט מאחורינו.

החודש החם ביותר בשנה. נדמה שאין לאן לברוח מהחום ומהלחות שבחוץ. ונראה שלא רק הטמפרטורות עלו – אלא גם מידת הרגישות שלנו.

בכביש, ברשתות החברתיות, במקומות העבודה ואפילו בתוך הבית, נדמה שיותר ויותר אנשים "מאבדים את זה". פתיל הסבלנות מתקצר, התגובות הופכות חדות יותר, והמרחק בין תסכול להתפרצות נראה קצר מתמיד.

אבל האם החום הוא באמת הסיבה?

או שאולי הוא רק מסיר שכבה דקה של איפוק וחושף משהו עמוק יותר – את האופן שבו אנחנו מנהלים את עולמנו הפנימי ואת הדרך שבה אנחנו בוחרים להגיב כשהמציאות אינה מתיישרת עם הציפיות שלנו.

כבר לפני יותר מאלפיים שנה עסקו אריסטו והפילוסופים הסטואים בשאלה מהו כוח אמיתי. הם דיברו על שליטה עצמית כאחת המידות החשובות של האדם. ייתכן שהיום היינו בוחרים במונח אחר –ניהול עצמי. משום שלא באמת ניתן לשלוט ברגשות. אפשר רק להכיר בהם, להבין אותם ולבחור כיצד לפעול.

העולם הפנימי שלנו מורכב ממגוון רגשות – עלבון, אכזבה, קנאה, פחד, בושה, חוסר אונים, אהבה, שמחה וגם כעס. אף אחד מהם אינו "טוב" או "רע". כל רגש הוא מנגנון טבעי, שנועד לספר לנו שמשהו קורה בתוכנו או סביבנו.

לכן גם רגשות שאנחנו נוטים לראות כ"שליליים" יכולים לשאת בתוכם כוח חיובי – לעורר אותנו, להניע אותנו ולסמן לנו שמשהו דורש שינוי.

כעס, למשל, הוא אחד הרגשות שהכי קל לפחד מהם, אך דווקא הוא יכול להיות כוח עצום. הוא מסמן לנו שנחצה גבול, שנעשה לנו עוול, שמשהו חשוב לנו נמצא בסכנה, או שהמציאות אינה תואמת את הערכים שלנו.

ללא כעס, ייתכן שלא היינו נאבקים על צדק.

לא היינו מגינים על ילדינו.

לא היינו מתקנים עוולות.

ולא היינו אומרים, לפעמים, את שתי המילים החשובות ביותר: עד כאן.

במובן הזה, הכעס אינו אויב.

הוא מנוע.

אבל כל מנוע זקוק להגה.

כאן מתחיל ההבדל בין שליטה לניהול.

שליטה דורשת איפוק או את היכולת להדחיק את הרגש. ניהול אינו מבטל אותו, אלא מנתב אותו לפעולה מושכלת ומקדמת. הוא אינו שואל כיצד לא להרגיש, אלא מה נכון לעשות עם מה שאנחנו מרגישים.

כאשר הכעס עובר דרך מחשבה, הוא יכול להפוך לאומץ, להצבת גבולות, למנהיגות, ליצירתיות ולשינוי. כאשר הוא עוקף את המחשבה, או כאשר סכר הוויסות שלנו נפרץ, הוא עלול להפוך לצעקה, להשפלה, לאיום או לאלימות.

לא הכעס הוא שמכריע את התוצאה, אלא הדרך שבה אנחנו בוחרים לתרגם אותו.

כך, לדוגמה, אלימות אינה מתחילה ביד שמונפת. היא מתחילה ברגע שבו אנחנו מפסיקים לראות במילים, במחשבה ובדיאלוג ככלים לשינוי, ובוחרים בכוח במקומם. לפעמים הכוח הזה מתבטא בצעקה, לפעמים בהשפלה, באיום או בהתעלמות מכוונת, ולפעמים גם באלימות פיזית. הצורות שונות, אך השורש דומה – הוויתור על היכולת לעצור, לחשוב ולבחור.

זהו רגע שבו אנו מאבדים את השליטה והשלווה הפנימית שלנו.

זו הסיבה שאני בוחרת להשתמש במילה ניהול ולא שליטה.

שליטה מבקשת מאיתנו לרסן, לדכא או להחזיק את הרגש תחת פיקוח. ניהול, לעומת זאת, מאפשר לרגש להיות נוכח – בלי לתת לו לנהל אותנו. הוא משאיר בידינו את הבחירה מה לעשות איתו: האם הכעס יהפוך לצעקה או לשיחה; האם העלבון יהפוך לנקמה או להצבת גבול; האם התסכול יוביל להתפרצות או לשינוי.

אולי זו בדיוק המיומנות שאנחנו כל כך זקוקים לפתח– לא שליטה עצמית, אלא ניהול עצמי.

בעיניי, שם נמצאת הבחירה האמיתית – לא במה להרגיש, אלא בניהול הדרך שבה אנחנו מגיבים.

אז אולי חודש אוגוסט רק מגביר את החום שבחוץ.

ואולי הוא גם מסיר שכבה דקה של איפוק וחושף את מה שכבר נמצא שם בפנים.

מה שבטוח - השאלה האמיתית איננה האם נצליח לשלוט ברגשות שלנו, אלא האם נדע לנהל אותם.

כי רגשות תמיד יהיו.

הבחירה שלנו היא האם הם ינהלו אותנו – או שאנחנו נבחר כיצד לפעול מתוכם.

לסיום חשוב לי לומר שאינני מבקשת לחנך איש.

אני רק מציבה מראה.

ומה שכל אחד מאיתנו יראה בה – זו כבר הבחירה שלו.