מן המֵּצַר אל המֶּרְחָב – מתנה ליום הולדת 64

שער אבן עתיק נפתח אל מרחב מואר – תזכורת לכך שגם מתוך הצמצום יכול להתגלות מרחב חדש.

החודש אני חוגגת את יום הולדתי ה- 64.

לאורך המסע שעשיתי בחיי הבנתי שאני שייכת לאלה שיום ההולדת עבורם אינו יום של עוגה ומתנות, אלא יום של עצירה והתבוננות פנימית. פעם בשנה אני יושבת עם עצמי ומבקשת לתת דין וחשבון – לא לאיש, אלא לעצמי.

חשבון הנפש שלי אינו עוסק בהישגים. מעולם לא עניינו אותי מדליות החיים. אני לא שואלת כמה עשיתי, כמה הצלחתי או כמה סימנתי וי על רשימת מטרות. אני שואלת שאלות אחרות.

האם הייתי נאמנה לעצמי השנה? האם למדתי להכיר טוב יותר את מי שאני – את היכולות שלי, את הרצונות שלי, את המקומות שבהם אני עדיין צומחת ואת האתגרים שעודם מלווים אותי? ממה נפרדתי? אילו גבולות בחרתי להציב לעצמי, ומתוכם גם לעולם שסביבי?

גם השנה חל יום הולדתי בימי בין המצרים. ימים שלכאורה עוסקים בחורבן, אך בעיניי הם עוסקים בעיקר במעבר – בין מה שהיה למה שמבקש להיות, בין המֵּצַר למֶּרְחָב.

יש פסוק מתהילים שמלווה אותי השנה יותר מתמיד:

"מן המֵּצַר קראתי יה, ענני במרחב יה".

לא ענני בהצלחה.

לא ענני בשלמות.

ענני במרחב.

פירוש הפסוק הוא שמתוך מצוקה, לחץ, קושי או תחושת מחנק, פונה האדם אל ה' בזעקה. תשובתו של ה' איננה רק פתרון למצוקה, אלא הוצאה אל מקום של מרחב, הקלה, חופש וישועה. זהו מעבר מן החורבן אל הנחמה, מן הצמצום אל ההתרחבות.

ומנקודת המבט שלי – ההתרחבות לא פעם מגיעה מיד לאחר תחושת צמצום, פרידה או ויתור.

אנחנו נוטים לחשוב שהתפתחות היא תהליך של הוספה – עוד ידע, עוד כלים, עוד הצלחות ועוד מטרות. אולם החיים לימדו אותי שיש גם דרך אחרת לצמוח: דרך של השלה. להיות פחות כל מה שאינני.

פחות להסביר. פחות לשאת על עצמי את מה שאינו שלי. פחות להתאים את עצמי למקומות שכבר אינם מדויקים עבורי.

כמו העצים המשירים את עליהם ומתכוננים לעונה חדשה. וכמו יהלום המלוטש שוב ושוב, עד שהמיותר מוסר ממנו והיופי שהיה בו מלכתחילה מתגלה.

אני חושבת שבצעירותנו אנחנו עסוקים בשאלה: "מה אהיה כשאהיה גדולה?"

אחר כך אנחנו שואלים: "מה עוד עליי להשיג?"

ובגיל 64, השאלה שלי השתנתה:

אני שואלת את עצמי – "מי אני כבר יכולה להרשות לעצמי להיות?"

יש משהו משחרר בגיל הזה. לא משום שיודעים הכול, אלא משום שכבר איננו חייבים להתנסות בהכול. לא משום שאין עוד דרך לעשות, אלא משום שכבר איננו חייבים ללכת בכל הדרכים.

החירות הגדולה ביותר בעיניי אינה רק החופש לבחור מה לעשות, אלא גם החופש לוותר על העשייה שכבר אינה נכונה עבורנו.

ואולי זו המתנה היפה ביותר שאני יכולה לתת לעצמי ביום הולדתי: פחות לשאול מה עוד עליי להיות, ויותר להסכים להיות, בפשטות ובעומק, מי שאני. יותר מרחב. מרחב ליצור. מרחב לשנות את דעתי. מרחב לומר "לא". מרחב לשמוח במה שיש, ומרחב לחלום את מה שעוד יבוא.

ואולי זהו פירושו העמוק ביותר של הפסוק עבורי: לא להמתין לחיים שאין בהם מצרים, אלא לזכור שגם מתוך המצר יכול להיפתח מרחב חדש.