החיים שלי כמזוודה – ומה אני בוחרת לשאת איתי הלאה

אישה הניצבת מול הדרך שלפניה אוחזת במזוודה מלאה בזיכרונות. לא את כולם היא חייבת לשאת איתה הלאה — היא יכולה לבחור מה מהם ימשיך איתה.

יש משהו בחגי תשרי שתמיד גורם לי לעצור.

לא עצירה של סיכומים, ולא רשימה של מה עשיתי נכון ומה לא. אלא דווקא מבט קדימה. עם השנים אני מגלה שחשבון הנפש שלי פחות עוסק בשאלה מה היה, ויותר בשאלה אחרת: מה מכל מה שהיה אני רוצה לקחת איתי הלאה?

השנה אני בת 64, ואולי בגלל הגיל, ואולי בגלל התקופה הזאת בשנה, השאלה הזו מקבלת עבורי משמעות עמוקה במיוחד.

ראש השנה ויום כיפור מזמינים ממילא להתבוננות, אבל עבורי דווקא סוכות נושא איתו זיכרון אישי מאוד. אבא שלי נפצע לפני סוכות, כשהייתי בת 16, ונפטר. מאז, סוכות הוא לא רק חג בלוח השנה שלי. הוא מחזיק בתוכו גם את אותה נערה בת 16 ואת הרגע שבו החיים שלה השתנו.

כמעט חמישים שנה עברו.

כשאני כותבת את המספר הזה, הוא כמעט לא נתפס לי. עברו חיים שלמים. בניתי, אהבתי, ילדתי, נפרדתי, טעיתי, הצלחתי, שיניתי כיוונים, נפלתי וקמתי. הפכתי לאישה שהוא מעולם לא זכה להכיר.

ולמרות זאת, עם השנים אני מוצאת את עצמי מדברת איתו יותר ויותר.

אבל השיחות האלה אינן רק שיחות של געגוע. באופן מעניין, הן בעיקר שיחות עליי. אני מספרת לו בראש מי נהייתי, ובתוך השיחה הזאת מנסה לזהות מה ממנו נמצא בי. מה לקחתי ממנו בלי לדעת שאני לוקחת, מה אהבתי בו ורציתי שיהיה גם בי, מול מה התנגדתי, איפה בחרתי אחרת, ומה הייתי בטוחה שלא לקחתי ממנו — ורק עם השנים גיליתי שבכל זאת נשאר בתוכי.

כי בגיל 16 לא באמת בוחרים מה לקחת מאבא. פשוט לוקחים. ערכים, תפיסות, תגובות, כוחות, פחדים, משפטים. גם משהו מהדרך שבה הוא ראה אותי, ואולי גם מהדרך שבה למדתי לראות את עצמי.

רק הרבה שנים אחר כך מתחילה הבחירה.

והיום, בגיל 64, אני מרגישה שאני יכולה לפתוח את המזוודה הזאת ולהסתכל בתוכה. לומר: את זה אני רוצה. את זה אני אוהבת בי. על זה אני מודה. את זה שיניתי והפכתי לשלי. ואת זה אני כבר לא רוצה להמשיך לשאת.

אלא שהמזוודה הזאת כבר מזמן אינה רק אבא.

יש בה 64 שנים של חיים. אנשים שאהבתי, קשרים, ילדים, חברויות, עבודה, הצלחות, אכזבות, בחירות שעשיתי וגם דברים שהחיים בחרו עבורי. כל אחד מהם השאיר בי משהו. כל תקופה הוסיפה עוד שכבה.

כי בסופו של דבר, הכול משאיר בנו משהו.

אבל לא הכול חייב להמשיך איתנו הלאה.

ואולי זו אחת המתנות שאני מגלה בגיל 64. אני לא מרגישה זקנה. להפך. יש מאחוריי מספיק שנים כדי להכיר את עצמי טוב יותר, ויש לפניי, אני מקווה, עוד הרבה שנים לחיות.

אני לא מרגישה שהזמן נגמר. אני מרגישה שהוא יקר.

וזה הבדל גדול.

אולי משום כך חגי תשרי מקבלים עבורי עם השנים משמעות אחרת. ראש השנה, יום כיפור, ואז סוכות — החג שמחזיר אותי בכל פעם אל נקודת השבר ההיא בגיל 16.

ויחד עם משמעותם החדשה, השתנה גם האופן שבו אני עושה את חשבון הנפש שלי. הוא כבר לא מבקש ממני רק להביט לאחור ולשאול מה עשיתי, במה טעיתי או מה הייתי יכולה לעשות אחרת. הוא מבקש ממני להסתכל על כל מה שאספתי בדרך ולשאול מה מתוכו אני רוצה לקחת איתי אל השנים שעוד לפניי.

חגי תשרי בשבילי אינם רק הזמנה להסתכל על מה שהיה. הם מזכירים לי שיש גם את מה שעוד יהיה. שאני עדיין כאן.

שיש עוד דברים שאני רוצה לעשות, ליצור ולחוות. יש אנשים שאני רוצה לצדי, מקומות שעוד לא הייתי בהם, דברים שעוד מסקרנים אותי — וגם דברים שכבר אינני מוכנה לבזבז עליהם את הזמן שלי.

ובעיקר, יש שאלה אחת שהולכת ונעשית חשובה לי יותר:

איך אני רוצה להרגיש בתוך החיים שעוד לפניי?

אז אולי זה חשבון הנפש שלי בתשרי הזה.

לא למחוק את העבר, לא לשפוט אותו ולא לנסות לתקן חיים שכבר נחיו. אלא להתבונן בכל מה שאספתי ב־64 השנים האלה, להכיר במה שהפך אותי למי שאני היום, ולבחור מה אני רוצה שימשיך איתי מכאן.